אווף אני שונאת את הציור הזה היא אמרה קימטה וזרקה בכעס… מוכר לכם?
סיפור שקרה לפני כמה חודשים:
הבת שלי.אילנה בת ארבע וחצי בתקופת התקפי זעם אחרי כל פעם שמציירת ולא יוצא לה טוב. (בעצם על כל דבר שלא יוצא לה טוב…כי בואו נודה בזה זה באמת מרגיז שלא יוצא לנו!)ואז היא מתרגזת מקמטת את הציור. וזורקת לפח (טוב נו רוב הזמן על הרצפה ואני בסוף היום זורקת לפח). ולי כואב הלב ומתכווצ'ץ עם כל קימטוט נייר . אני מנסה מפה ומנסה משם. קוראת איתה ספר נהדר שנקרא "בדיוק כמו שרציתי" (מומלץ!!!), מנסה לצייר "מכוער" בעצמי (הם קולטים את זה וזה עוד יותר מעליב אותם! לא לנסות.) ניסיתי לדבר איתה על זה. על להנות מהדרך ולא מהתוצאה ולפעמים סתם התבאסתי איתה וסיפרתי לה כמה גם אני מתרגזת כשמשהו לא יוצא לי כמו שצריך…. בקיצור רוב הזמן שום דבר לא עבד…. ואז יום אחד…
היתי בגן איתה בבוקר. על שולחן אחד ישבו כמה ילדים וציירו בגירים. וגם אנחנו ושוב היא מתעצבנת מקמטת את הציור בכעס ובהנף יד של לוחם ווקינגי מעיפה את כדור הנייר הרחק הרחק לעולם אחר….
ואז…
נעמדתי, נגשתי אל כדור הנייר לקחתי הנייר המכווצ'ץ' ואמרתי לה:" איזה יופי שקימטת את הציור. אני כל כך אוהבת ציורים מקומטים…מרגשים אותי כל כך ציורים מכוצ'צים…"
לאט אני מתחילה לפתוח את הציור ובינתים כל הילדים מסביבנו מתחילים להרים גבה ולהקשיב…. אני פותחת את הציור ונפעמת. "וואווו…תראו מה הקימטוטים הוסיפו לציור… קודם הנייר היה רק לבן עכשיו יש לו מלא גוונים של אפור בהיר וכהה בגלל הצל והקימוטים בדף. תראו יש כאן סיפור חדש, והאור עושה לנייר דברים. תראו מקרוב איך הגוונים משתנים ויש לנייר ממש נפח, כמו בטן גדולה…" ….
כולם מסתכלים עלי כאילו אני המשוגעת שאני ובבת אחת כולם החלו לקמט את הציורים שלהם אחד אחרי השני ולהביא לי בהתרגשות נאיבית מטורפת. זה היה פשוט כיף. כאילו משהו כלוא השתחרר בי ובהם…
כולנו התחלנו לצייר ולקמט לצייר ולקמט ואז קלטתי שזה ממש לא חינוכי כי סתם מבזבזים דפים אז הרגעתי את כולם והסברתי להם שלא כל ציור מקמטים רק ציורים ממש מיוחדים. באותו שבוע כשבאתי לגן כל יום הביאה לי הבת שלי בכניסה לגן יחד עם החיבוק, כדור מקומטט של נייר, וכל פעם פתחתי ונפעמתי מה מחכה לי שם "ציירתי לך ציור אמא, וקימטתי אותו בדיוק כמו שאת אוהבת"
אז למה אני מספרת את זה היום?
כי כבר די הרבה זמן שלא ראיתי אותה מקמטת ציורים. לא מתוך כעס ולא "בשבילי" ושכחתי מזה. עברה כמעט חצי שנה. היום כשבאתי לקחת אותה מהגן היא מביאה לי ציור שעשתה במיוחד בשבילי ואחרי רגע אומרת. "אוי אמא שכחתי לקמט לך את זה…."
הבטתי בה ואז בציור ואמרתי "יש ציורים שהם כל כך יפים שלא צריך להוסיף להם כלום. אפילו לא קימוט…"