ילד שלי. מפחד להכנס למים. כבר יותר משעה אנחנו על החוף ובוקשי טובל רגליו. בוא כנס…. והוא ממאן …בוא ובוא שוב אני מפצירה אבל לא… לפתע פיסת עץ שצפה מולנו תופסת את עיננו. בצחוק מדלגת לעברה ומניחה דלי פלסטיק קטן. אנחנו מסתכלים איך הזרם שולח אותם מאיתנו והלאה ולפתע מבינים: הוא הולך להעלם לנו. אני באה לרוץ לעבר פיסת העץ "לא אמא!" הוא אומר לי "אני אני" וזה שעד לפני רגע מיאן ופחד מהמים רץ בשמחה בתוך המים "להציל" את הדלי….
שעתים על החוף מתמשלים לנו ל12 שנות לימוד
היתה שם פיזיקה וגיאלוגיה ובילוגיה ומתמטיקה וריקוד ושירה ובעיקר שיעור בהנכחה …הליכה עם מכנסים מושפלות עד מעל הברך בתוך המים הרדודים לימדו אותנו כמה חשוב לאמוד את גובה המים. מה רדוד ואיך הצבע של הרדוד בהיר יותר ומה כהה והצבע שלו כהה יותר. שמים רדודים חמים יותר ועמוקים קרים יותר. שאיפה שהשמש פוגשת באצות על הסלעים מחליק יותר מאצות שהן רוב הזמן בתוך המים. כיווני הזרימה, מהירות וקצב, האבנים עם המאובנים סיפרו זכרונות של חיים שפעם שקקו עליהן.
ושוב אנחנו במים הרדודים משחקים בדלי עם חול ומים. הוא ממלא הדלי חול. ומנסה לשפוך החול מהדלי. אני עוד רגע אומרת "בוא אני אראה לך איך עושים זאת" אך קול חכם וזקן בי עוצר אותי ואני רק עדה לפלא הלמידה. הוא ממלא הדלי מים, תחתיתו מלאה בחול ושופך. כל פעם הדלי מתרוקן רק במעט מהחול. כמה ידע עצום יש בפעולה הזו. כמה חבל אם היתי מגלה לו את קיצורי הדרך. כמה קשה לנו ההורים לזכור את החשיבות של ללמוד דרך לעבור את כל השלבים. כמה חשובה נפילה כדי לבסס טוב יותר את צעדי הבאים. כמה חשובה פעולה פשוטה של נקיון דלי, של ייצוב דלי על קרש עץ. פעם הדלי עם מים – העץ שוקע. פעם הוא בלי מים והכול עף ברוח לכן, כך הוא מבין בנסיון החמישי צריך רק קצת מים. כן כן הוא מבין זאת לבד. ואני כבר חכמה ולא מתערבת. רק שם לתת יד וחיוך והשתאות, שני לבבות פועמים מתרחבים ביחד מחדוות הגילוי….
